מרצ ששנים אמרה את הדברים הנכונים, שכאילו מובנים מאליהם מאז הקיץ האחרון, היתה אמורה להיות הבית הטבעי וכתובת הנהירה של "הישראלים החדשים".
אך היא לא. היא לא במבנה פתוח ומשתף התואם את הראש וההתנהלות של המוני ממשיכי המחאה. לא לאלה שמחפשים לצאת ממועקת ה"פוסט-דמוקרטיה".
מעבר להפגנות והאוהלים (שגם שם לא היתה התלהבות רבה מהמפלגות הנוכחיות), אחד החוזקים של המחאה בתהליכים התודעתיים וההתנהלותיים הרוחשים בה השונים מהותית ממה שהיה לפני כן.
התהליך של השיח המלבן את הבעיות ומחפש את המענים העדכניים והעתידיים - הבאים מהציבור העצום שיוצאת ממנו יותר חוכמה מהמעטים למעלה. ציבור שמחוייב וחושב יותר רחוק מזמן קדנציה.
במעגלי השיח במאהלים, באירועי השולחנות העגולים, במאות ההתארגנויות מסוגים שונים, החלה להתממש שם "דמוקרטיה תמידית" / "שיתוף הציבור" / "דמוקרטיה דליברטיבית" ("דליברציה"=דיון מלא שיקול דעת ונימוק, בניגוד לdiscussion שזה שיחה או דיון רגילים. טכניקות ומסגרות תומכות תהליכי קבלת ההחלטות על ידי תוצרים של דיון ושיחה. לא היה אמור להיות זר לאוזן המרצית. היה אחת מדרישת דו"ח ועדת בדיקת מצבה של מרצ נוכח הבחירות 2009 בראשות תמר המרמן)
העם דורש דמוקרטיה אמיתית. הסיסמאות שאנו יודעים לנופף בהם אך לא לממש בעצמנו ממש.
מרצ כגוף, למרות חפיפה רעיונית ופרסונאלית - במבנה, באופי ובהתנהלות, לא חופפת את המחאה. וזה הוביל בין היתר גם לאיבוד רן כהן, יוסי יונה, יוסי דהאן והמגזר הערבי.
ובכלל, מרצ אמורה היתה להיות ה apple בפוליטיקה הישראלית. יצירתית, מתווה, פורצת דרך – אבל על זה בהרחבה בפעם אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה