זו לא גזירת גורל שהמדינה תהיה לפותה בידי ימין מתקצן יותר ויותר, משום שאין כרגע אישיות מרכזית ומפלגה אחת גדולה לאופוזיציה. רוב העם לא ימין. ברוב בדיקות העומק הוא בעד פתרון מדיני של שתי מדינות, בעד פאראמטרים של מדינת רווחה מן הדגמים האירופאים (כזכור שהם לא תמיד ממשלות שמאל) ולא בעד כלכלה ניאו-ליבראלית חזירית של ביבי.
להלן דוגמאות ההיסטוריות בהן
גופים ומפלגות שונות של אלה שלא בשלטון,
במצבים שנראו ללא סיכוי בתחילה, התרכזו במטרות משותפות, עשו סינכרון הפעילות שלהם
(באופנים שונים), הראו עוצמה ואמינות, וזכו בניצחונות ובהצלחות מרשימות.
> צילה
1988 במשאל עם ישיר הצביעו האזרחים "לא" וסיימו 15 שנות במשטר הרודני של
פינושה, זאת לאחר איחוד שורות של הגופים האופוזיציונים, קמפיין חדשני, ובעיקר (מה
שלא מופיע בסרט "לא")פעולות שטח נרחבות וגיוס 7.5 מיליון צ'ילאנים להצביע.
> ונצואלה בחירות לנשיאות
2013. לקראת הבחירות התקיימו פריימריז בין מועמדי האופוזיציה בוונצואלה. השתתפו כ-2.9 מיליון
אזרחים, וקפרילס זכה בכ-62% מהקולות ונבחר למועמד האופוזיציה. בבחירות אלו הפסיד
לצ'אווס (ב1%), אך זכה לאחוזי תמיכה נרחבים ביותר
ביחס לאנשי אופוזיציה שהתמודדו מול צ'אווס בעבר.> כינון ה"חזית העממית" (של כל כוחות השמאל) ע"י ליאון בלום וניצחונה בבחירות הכלליות של 1936 בצרפת והפיכתו לראש ממשלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה