הרחבות ונספחים למתווה:

 nכמו במקרים רבים בהם ההנהגה מתפקרת מתפקידיה, יש מי שיכול למלא את החלל שנוצר. גם במקרה זה: "החברה האזרחית".   המומנט המשנה כאן,  הכנסתה למישור פעולה חדש עבורה: המדיני. זאת במרחב פעולה חוצה גבולות. 

כמו בתפיסת העולם של "החברה האזרחית"  שאין יותר להפקיר את רובדי החיים השונים כמו חברה, סביבה,  כלכלה, חינוך וכ"ו למחדלים ולשרירות השלטונית, ולמולה יש להציב ביטוי מרוכז ועוצמה של התאגדות אזרחים הנאבקת למען האינטרסים האמיתיים של פרטיה: חיים בכבוד, בביטחון ובאיכות, וזאת מתוך ראיה ארוכת טווח, ללא שיקולים מוגבלים בזמן (קדנציה) – כך יש להרחיב זאת גם למישור המדיני.

 <דוגמאות לתהליכים אזרחיים שהביאו לשינוים פוליטים מפליגים: גרמניה המזרחית, אוקראינה, לבנון. צכיה מהפכת הקטיפה. אלה הן הוכחות מאוד מרשימות לפוטניציאלים קיימים, המעידות שזה אפשרי.

(1.*)  החברה האזרחית: התחשבות אמיתית בצרכי העם מחייבת מעורבות מתמדת ויעילה של אלה שלמעשה קהל היעד: האזרחים.
רק העצמת מכלול העמותות ואירגונים האזרחים, מה שמכונה "המגזר השלישי" או "החברה האזרחית" (לצד הרשות השלטונית, ובעלי האינטרסים הכלכליים) להשפעה דמוקרטית מתמדת ולא רק פעם ב4-5 שנים בבחירות, תבטיח יישום תהליכים פוליטים (לא במובן המפלגתי) המבטיחים מימוש האינטרסים של האזרחים וללא מגבלות ראית זמן של קדנציות.

בהרחבה בקובץ: "ישראל, מחברה מגוייסת לחברה אזרחית"    בעריכת יואב פלד ועדי אופיר בהוצאת מכון ואן ליר.

l שם למעלה המנהיגים שכשלו במימוש פיתרון של חיים נאותים באזור. הם שקועים בבינוניות היכולות ו/או הרצון למדינאות פורצת דרך. חלקם נגררים אחרי פופוליזם "דעת קהל" קוניקטוראלי, והם בסד זמן קדנציה מוגבל, אחרים שבויים מלכתחילה בקיצוניות וסרבנות הרסנית.

הם עסוקים בהצהרות וטכסיות, ומנווטים במקרה הטוב לשום מקום כדי להרויח זמן  (אך תוך פגיעות הדדיות מתישות), במקרה הגרוע לעבר סף פטריה גרעינית.

כל בדיקה בשטח תראה שאין כבר באוכלוסיה כל ציפיות מהם להנעת פיתרון בזמן הנראה לעין. בני אדם "כאן למטה" , מכל צד, הסובלים יום-יום. והמבינים יותר ויותר שהם מהווים רק בשר תותחים, פיונים מוסטים ומוסתים.  

t יש לקשר ולדרבן את הארגונים  לדו קיום בשני הצדדים (ובעולם) לפעולה משותפת, ולפרוץ את החומות במישור זה בין כל האזרחים הנוגעים בדבר מכל הצדדים, ויש להגיע למצב ברור של העמדת דרישות משותפות מן העמים אל השליטים.

/יש לפתח את ההכרה בשני הצדדים שבעצם יש אינטרסים עמוקים משותפים, תכליתיים, ואמיתיים  יותר  מאלה הנחשבים לחשובים היום - פראזות אינטרסים מזויפים  שרק מפרידים, מרעים, ולא עונים על הצרכים האמיתיים של הפרטים והחברות באזורנו. מערכת שבעלי אינטרסים זרים מפמפמים לתועלתם בלבד, כולל יצירת אוירת החשדנות והדעה הכללית המתרחבת של כל צד, שהצד השני בעצם עיקרו  רק בסילוק והכחדת האחר.

> ישנו מצב מופלא של שפע במספר תלת סיפרתי של קבוצות, עמותות, ויוזמות  לקשרים ערבים – יהודים. חבל רק שהן פועלות בביזור ובספוראדיות , ואין משום כך חותם על מודעות הציבור לרצון ולכמות האמיתית הגדולה של הפועלים לדו קיום.

> על המסמך המשותף של עמי אילון וסרי נוסייבה חתמו מעל 253000 ישראלים ו161000 פלשתנאים עד אפריל 2005 - עד הגססת ה"מפקד הלאומי" ע"י הפולטקאי עמי איילון. במסגרת הארגון הבינלאומי "קול אחד" נאספו מעל 331.500 חתימות ישראלים ו295.800 פלשתנאים על מסמך דומה בעיקרון: פתרון של הכרה הדדית על בסיס שתי מדינות לשני העמים.

גם אם בחלקו בשני המקרים יש חתימות חופפות, המשמעות קרוב למליון חתימות משני הצדדים שחור על גבי לבן !!!!!

 \מעשית, חיוני להציף על פני השטח ולהבהיר שהרוב בשני הצדדים מהותית מעונין בחיים של דו קיום מכובד. מה שיוכל להוציא את התהליך מטירופו זהו שלב של תיקשורת ישירה, משרה אמינות, בין כלל הפרטים  בעמים, על האינטרסים האמיתיים שלהם, מעל לראשי ההנהגות.

 < (2.*)סקרים הן בישראל והן בצד הפלשתנאי, הבוחנים לעומק את הרצונות הבסיסיים, מראים שבעצם באופן קבוע מעל 60% רוצים פתרון של שכנות טובה . הבעיה שלרוב מובלטות הדעות השליליות וה"מרעישות" שהיו תוצאה של תגובות על אירועים נקודתיים, נובעות מראית האחר הריגעית, שאופינו בנטיות למענה אלים למציאות אלימה בשני הצדדים. שאלות, לפעמים אפילו באותו סקר, שדווקא נענו בתשובות המראות על  רצון ארוך טווח ורחב יותר להסדר מדיני הדדי מתחשב (וזאת פעם אחר פעם ,לאורך כל הזמן ), לרוב מוצנעות ומודחקות.  סקרים הם לא תחליף לבחירות ומשאלי עם, אך מגמה החוזרת בהם בבירור באופן עקיב ולאורך זמן , לא דבר שמתעלמים ממנו , אפילו עריצים,  ויכולים לשמש כמינוף תהליכים.

(3.*) לדוגמה:  אם אפשר להגיע לכל אחד כפעולת התרעה טרום הפצצה – דוגמת הפליירים והטלפונים במלחמת לבנון ה2 ו "עופרת יצוקה",  אפשר גם לישם זאת עבור פעולה שנועדה  להשלמה. בצד ארועים המוניים משותפים בשני צידי הגבול ועוד.

לסיכום: הגיע הזמן לצאת מהלם אי מימוש סבבי השלום  הקודמים והאלימות הנלווית (ויש לזכור שבניגוד למלעיזים בעצם לא היה עד כה מצב כולל ורציף של שלום מהותי לבחינה ו"טעימה" והתרכזות בפיתוח ורווחה), להציף על פני השטח  את הרצונות והכמיהות האמיתיות מול איומי ההכחדות והסבל, לאחד את כל הכוחות לכדי מסה קריטית, ולממש את האופציה הזו של דיבור ישיר בין עם לעם בהבהרת הרצון האמיתי של העמים.

יש לקבוע זמן קצוב, כי באין תהליך מתון, הואקום מתמלא בהקצנה, בפונדמנטליזם טוטאליטארי ופאשיסטי, ונקודת האל חזור מאימת להיות מוקדמת מן הצפוי.

כדי להתניע תהליך עם פוטנציאל לשינוי ועם אופטימיות מעצימה, צריך גם להתגבר על  מספר חסמים קוגנטיבים:  סטיגמת הנאיביות, "אין עם מי לדבר" , רוצי השלום במיעוט, וחשובה ההטמעה שיש אפשרות לפריצת תוואים מקובעים  בסידרי הגודל הקיימים, והדברים קורים מידי פעם בנקודות זמן היסטוריות.

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה בה הן נוצרו"–  א. אינשטיין